
הרגשתי שנכשלתי בתפקיד הכי בסיסי שלי
הכל היה מתוכנן בראש שלי: הרגע הקסום של ההנקה, החיבור הטבעי והחזרה ההדרגתית והבטוחה לעצמי. אבל המציאות הכתה בי חזק - כשכל ניסיון הנקה הפך למאבק של דמעות וכאב.
פתאום המראה הפכה לאויב. הסתכלתי על האישה שנשקפה משם ולא זיהיתי אותה. זה לא היה רק המשקל שלא ירד בקצב שדמיינתי, אלא הכבדות, חוסר האנרגיה והתחושה שהגוף שלי הפסיק להקשיב לי - בדיוק כשהייתי צריכה אותו הכי חזק, עבורי ועבור התינוקת שלי.
בתוך הלילות הלבנים הרגשתי שכולן מסביבי 'חוזרות לעצמן' בקלות, ורק אני תקועה. הבנתי שזה לא רק עניין של תפריט או קלוריות - זה הצורך להחזיר לעצמי את השליטה על הבית שלי, ועל הגוף שלי.







